בשבח הצבעים
מרזוק אל חלבי
נראה לי כי האומנית סמאח עואד מסוגלת לצבוע כל דבר סביבה, לרבות האוויר. ואם לא בפועל, אז בצורה מטפורית. כשתבקר בגלרי שבבעלותה תמצא את עצמך בגן של צבעים המשתקפים בחלל וצובעים אותו. הצבעים נמצאים בכל מקום אליו את שולח את מבטך, ושם תטבע. הצבעים של סמאח אינם סתם קיטש או פוזה חולפת שמטרתה לצוד את העין ולפתות את הצופה, אלא כחלק של הרמוניה עם הצבע בטבע ובחיים בכלל. או, ניסיון של האומנית לצבוע את החיים בצבעיה ולהוסיף להם יופי, חן ומשמעות.
מרזוק אל חלבי
נראה לי כי האומנית סמאח עואד מסוגלת לצבוע כל דבר סביבה, לרבות האוויר. ואם לא בפועל, אז בצורה מטפורית. כשתבקר בגלרי שבבעלותה תמצא את עצמך בגן של צבעים המשתקפים בחלל וצובעים אותו. הצבעים נמצאים בכל מקום אליו את שולח את מבטך, ושם תטבע. הצבעים של סמאח אינם סתם קיטש או פוזה חולפת שמטרתה לצוד את העין ולפתות את הצופה, אלא כחלק של הרמוניה עם הצבע בטבע ובחיים בכלל. או, ניסיון של האומנית לצבוע את החיים בצבעיה ולהוסיף להם יופי, חן ומשמעות.
הסיפור של סמאח עם האומנות החל מהמקום של מורה לאומנות כשזו האחרונה היא משאב שיכול לרפא אותנו. חיש מהר, האומנות הפכה לחייה היא. היא נכנעה לפיתוי שבאומנות ששאבה את סמאח לתוכה כשבוייה בקסמיה. היא עברה לחיות שם כבעלת בית ולא כעוברת אורח כפי שקורה לאחרים לא פעם. אנשים, שלא משנה כמה ילכו במחוזותיה של האומנות, יישארו זרים ומנוכרים. היא חיה שם ועוברת ממקום למקום בחופשיות, כשהיא יודעת את השפה ואת מה שמשתמע מ”האזרחות” שם. וכך כאשר סמאח מדברת אלינו באמצעות צבע, תמה, צורה וסגנון.
סמאח, אומנית שהטיבה לשחק את המשחק והצליחה להעניק לעוקבים אחרי עבודותיה את האסתטי, שהוא תכליתה של כל אומנות. סמאח אינה מסתפקת בתכלית זו, היא מצליחה להוסיף לה מסרים ומשמעויות נוספות. היא אומרת לנו את אשר האדם אומר בעת אובדן ויגון, בעת שמחה והתבוננות, וסתם במצב הרהור על החיים, הדברים והאנשים. ומוסיפה כי האסתטי אינו מסתיים כאן או שם, וכי החיים נמשכים בנו וגם באחרים, בהווה ובעתיד. אני מוצא את עצמי מנסה לסכם מה שאי אפשר לסכם, את מסעה של סמאח שמצא לו לאחרונה תחנה חמה בצורה של גלריה בבעלותה בביתה, משם היא כנראה תפליג בנו על כנפי הצבע והרעיון הנשגב.
סמאח, אומנית שהטיבה לשחק את המשחק והצליחה להעניק לעוקבים אחרי עבודותיה את האסתטי, שהוא תכליתה של כל אומנות. סמאח אינה מסתפקת בתכלית זו, היא מצליחה להוסיף לה מסרים ומשמעויות נוספות. היא אומרת לנו את אשר האדם אומר בעת אובדן ויגון, בעת שמחה והתבוננות, וסתם במצב הרהור על החיים, הדברים והאנשים. ומוסיפה כי האסתטי אינו מסתיים כאן או שם, וכי החיים נמשכים בנו וגם באחרים, בהווה ובעתיד. אני מוצא את עצמי מנסה לסכם מה שאי אפשר לסכם, את מסעה של סמאח שמצא לו לאחרונה תחנה חמה בצורה של גלריה בבעלותה בביתה, משם היא כנראה תפליג בנו על כנפי הצבע והרעיון הנשגב.
הצבעים בעבודותיה של סמאח חיים בהרמוניה או בניגוד כפי שהים בטבע ובחיים. הסמיכות שלהם זה לזה, הדיאלוג המתקיים בתוכם יוצרים עולם חדש, מזמין ומשמח. עולם, שנכנסים אליו ומרגישים חיש מהר נינוחים ואף מוזמנים לחייך. סמאח נראית מודעת לצורך ביצירת עולם בצבע חומל ומחבק, כתחליף לעולם הפיזי שלנו. עולם המציע לנו שקט, קסם ואסתטיקה כבקשתינו.
סמאח נעה בין הריאלי המוחשי והוויזואלי בסביבתה לבין האבסטרקטי המדומיין. מעבר, המאפשר לה מרחבי ביטוי נוספים ויצירת משמעויות מרובות. היא גם מסתייעת רבות במעבר בין סגנונות יצירה וטכניקות המנוצלים לטובת האסתטי ויצירת משמעיות. היא עושה את זה בספונטניות, עוברת מסגנון אחד לסגנון אחר וחוזרת שוב על אצבעות רגליה בלי שנרגיש עד שנראה מולנו עבודה שלמה העומדת לה שם בצד עבודות אחרות.
כשמתבוננים בעבודות של סמאח נגלה את הבהירות והניקיון שעבודות אלה משדרות. זה למרות ריבוי הצבעים בכל עבודה, החיתוכים והניגודים בין הצבעים. תמיד תמצא את הצבעים והעבודות “נקיים” כפי שרק סמאח יודעת לעשות בקפידה. כך בציורים וכך בפסלים ובשטיחי הקיר. עולמה של סמאח הוא עולם של בהירות וניקיון אסתטי. עולם המתקיים מפעולה עדינה בלתי פוסקת של חיבור והפרדה בין הצבעים. הצבעים נאספים ושוב מופרדים בפעולה אין סופית כפעולת הצבעים בעולמנו. הניקיון ממשיך להתקיים גם כשהצבע משתלב בנושא העבודה. הוא לא נעלם וגם לא התמה.
הבהירות בעבודות נשמרת גם בתוך מעגלי הצבע הנוכחים ברוב העבודות. המעגל כזכור, הוא צורה המבטאת שלמות. שלמות החיים, הטבע, היקום והזמן. שלמות של כל אלה יחד. צורה מעגלית היא בבסיס התנועה של כל תופעה שמתרחשת, נפרדת או שלובה בתופעות אחרות. מעגלי הצבע יוצרים אנרגיה סמויה העוברת מן העבודות אלינו כקסם. דבר המעניק לעבודות שלמות או מעין סופיות, לה אנו זקוקים כדי להימלט משגרת הזמן והדברים. לפעמים התחושה היא כי האנרגיה הסמויה הזו מאפשרת לנו תחושה שהעבודות מתמצות את העולם של סמאח. הסגנון של סמאח מנטרל מן העבודות את הסרבול והלא מובן ומביא לנו אותן קלילות ונגישות כשירה זורמת.
הנוכחות של האישה בעבודותיה של סמאח חזקה שאינה מכופפת בפני לחץ חברתי באשר לצורתה, ללבושה ולגופה. כאשר היא מפנה את גבה לצופה בעבודות, זה כדי להגיד שהדעה של האחרים אודותיה, אינם מעניינים בלשון המעטה. וכשהיא מופיעה מלאת גוף, אז כדי להגיד שלא חשוב הצורה חשוב התוכן. האישה בעבודותיה של סמאח חופשית ומסרבת להיכנע לדעות קדומות ולחיפצון, היא מופיעה זקופת קומה כנגד הסטראוטיפים אודות האישה בחברה. האישה בעבודותיה של סמאח מורדת וכותבת את הביוגרפיה שלה בעצמה.
